פברואר 2014

 

 

מה חדש?

השחקן הסיני, מר ליו יא (Mr. Liu Ye), ביקר במוזיאון אילנה גור

משתתפי קורסי אומנות במוזיאון תל אביב נהנו מסיור במוזיאון ולאחר מכן המשיכו לקפה ועוגה ב"קפה אוצרין

VIPs של החודש:  פמלה אנדרסון ואורי גלר ביקרו במוזיאון!

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

מתוך אמנות נשית במוזיאון

לא ניתן לבקר במוזיאון אילנה גור , מבלי לחוש בעוצמה הנשית החזקה שאופפת אותו. המוזיאון מגלם את מפעל חייה של אישה אחת – אילנה גור. אילנה עצמה רואה במוזיאון שבנתה, שיפצה ואהבה במשך שנים רבות כפסל גדול מימדים, תוצר של עבודה קשה, ניסוי ותהיה של שנים רבות. כאמנית אין חומר שמפחיד אותה, היא תמיד נהנתה לעבוד ולהתנסות עם מגוון רחב של חומרים מאתגרים, כגון: ברזל, ברונזה ומתכות אחרות ולנסות להכניע אותם ולגרום להם שיסורו למרותה. אותה תכונה ואותו חוסר פחד מקבל את ביטוייו גם באוספים הרבים שאילנה מחזיקה בבית, אותם היא דואגת לשלוח לארץ. ממקומות שונים בהם ביקרה בעולם, כגון אפריקה והודו.
דמות דומיננטית ממנה שאבה הרבה השראה ואומץ, הייתה אמה של גור, הרופא רחל רעיה ספיר. אמה של אילנה תמיד ידעה שבתה תצליח בכל אשר תבחר לעשות בחייה ועודדה אותה להתנסות וללמוד,אך מותה הטרגי של רחל רעיה ספיר, בשנות נעוריה המוקדמות השאיר את אילנה גור להתמודד עם אובדן האם ולתהות על הפוטנציאל הלא ממומש של יחסיהן.
יחסים בין אם ובת הם הנושא אותו מציגה סיגל אבני באחת מעבודת הצילום שמוצגת ברחבי המוזיאון (1960). גופן של האם והבת נראות בתצלום משולבות אחת בתוך השנייה באופן כזה, שכמעט ולא ניתן להבין איזה חלק שייך לאם ואיזה לבת.גוף הבת ספק מחבק ספק חונק את ראשה של האם. האם יולדת את בתה ומתוך הגוף הקרוע בוקעים חיים, בוקעת הבת, שלעד תחפש לשוב ולהיכנס חזרה.
הצילום נעשה כחלק מפרויקט צילומים של אבני העוסק במורכבות היחסים של אם ובת. גופות הנשים מפותלות, מותכות, זורמות אחת בתוך השנייה, אחת אל השנייה. הקשר בין אם לבת כפי שמציגה אבני בצילום מייצג כמיהה לאי נפרדות, ומתייחס לאפשרות שאותו געגוע הופך להגדרה של זהות ועל הקשר האפשרי בין אותה כמיהה לזהות.
כמו סיגלית לנדאו אמניות נוספות זכו למקום של כבוד באוסף המרשים של גור, החל באביבה אורי (1927-1989), מיכל קול (1974), בברלי פפר (1941), ליאור שטיינר (1967), < a href="http://www.ilanagoormuseum.org/artwork/Collections/Creations-by-Medium/Sculpture/God-of-the-Wind">אנה גבל (1941) ורבות אחרות.
האוסף מציג צדדים שונים של התעסקות בנשיות ומגדר- אמהות וכניעה לתכתיבים מסורתיים ולעומתם נשיות פורצת גבולות, כוחנית ולעיתים אך דמונית. ואם בכוחן של נשים עסקינן, התמונה אינה יכולה להיות מושלמת מבלי להזכיר מגוון רחב של פסלים שנעשו בהשראת גיבורות מיתולוגיות, כגון: אנדרומדה אשתר (עשתר)  או מהמיתולוגיה היהודית – לילית . כי כפי שאנו יודעים כבר , כוחה של האמנות הוא לטשטש בין האגדה לאמת.
 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אילנה גור, אמנית, אספנית, אוצרת, בעלת הבית:
המוזיאון הוא הבית שלי. אני פועלת כל חיי כאמנית ואספנית. אני מאמינה בנשים, בכוחן, בחריצות ובהתמדה שלהן. בעיניי יש לנשים יותר אנרגיה וחוכמת חיים, אישה לא מפסיקה לעבוד אף פעם. מה עוד תרצו לשמוע עלי? אני מאמינה שהמוזיאון מדבר בשבילי- הוא הפסל הטוב ביותר (ואני עובדת מספיק זמן כדי להגיד את זה) שאי פעם עשיתי- והוא עדיין לא גמור.

 

 
 
 

 

 

 

 

 

סאני מרשנסקי, מנהלת המוזיאון: 

עליתי לארץ מארה"ב בהיותי ילדה והתחלתי לעבוד במוזיאון כמנהלת כספים כשבני הגדול (17) היה בן פחות משנה...  השנים חלפו להן, ולי ניתנה הזכות לצמוח ולהתפתח מבחינה אישית ומקצועית, כאן, באחד המקומות הקסומים בישראל .  זכיתי ללוות את האמנית אילנה גור ובעלה לני לווינגרוב, וללמוד מכל אחד מהם לחוד ומשניהם יחד, כיצד חיים, נושמים אמנות והופכים אותה לדרך חיים.

לפני כשנה מוניתי למנהלת המוזיאון, תפקיד שונה לחלוטין ממספרים ואחוזים שבהם אני כה בקיאה, אך מאתגר ומרגש בכל יום מחדש.  אני מוקירה את הצוות המקצועי האהוב והמסור שמלווה אותי, ונמנית עם אלו שהולכים לעבודה ומרגישים בבית.

 

 

 

 

אתי גרגיר, מנהלת תיירות ואירועים

אני למעלה מ 30 שנה בענף התיירות, 13 שנים מתוכם במשרד נסיעות שהיה בבעלותי.

שם למדתי שהמילה "לא" אינה קיימת... בעולם התיירות מוכרים חלומות. ניחנתי ביצירתיות, וזו התכונה שלוקחת עמי בארגז הכלים להצלחה. ב 1996 זכיתי במכרז, וקיבלתי לנהל את העמותה לתיירות ת"א-יפו – זכות גדולה!! בעבודה קשה ובאמונה שבעיר בה נולדתי, הכל אפשרי. ואכן, כך היה. 

בינואר 2013 פרשתי, עם הרבה סיפוק וחוויות אין ספור והגעתי לפנינה של יפו העתיקה-מוזיאון אילנה גור. מצאתי עולם ומלואו ומרגישה כמו עליסה בארץ הפלאות. אני מאושרת שיכולה להמשיך במה שעשיתי כל חיי ביחד עם אנשים כשרונים וטובים.  

 

 

 

 

אמל סאלחה, אם הבית:

אני מנקה ומחזיקה את המוזיאון נקי ומבריק. עובדת מכל הלבכאילו שהיה ביתיאני נהנית שסומכים עלי ולא עומדים לי על הראש ומה שהכי טובזה שכל אחת אחראית ומנהלת את עצמההצוות נחמדכולנו חברים ומרגישים כמשפחה אחתלגלות לכן סודהרבה פעמים לא בא לי לחזור הביתה 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אלינור רוז סולן מנהלת הדרכה ופיתוח תוכן:

לעתים קרובות מבקרים במוזיאון אומרים לי כמה כיף לי שאני עובדת במקום המיוחד הזה. כל יום שאני עוברת בדרכי לעבודה בטיילת ומגיעה למוזיאון, אני מרגישה שהם צודקים. זכות גדולה להרגיש עוצמה נשית במיטיבה בתפעול ניהול וקידום המוזיאון. ללמוד ולצחוק יחד. ביחד, אנו משתדלות להעניק לכל מבקר חוויה בלתי נשכחת. גדלתי בשוויץ ועליתי ארצה לפני שבע שנים. הרקע האקדמי שלי הוא במדעי המדינה ותולדות האמנות. אני אוהבת לעשות יוגה ונשואה באושר לבן אדם מדהים, דוד סולן, מוסיקאי במקצועו.

הנני מנהלת הדרכה ותוכן, אך כל אחת מהצוות עושה הרבה מעבר להגדרות תפקידה! המקום הזה הוא בית הספר הכי טוב - בית ספר לחיים!

 

 

 

 

 

 

 

 

דאדא שטראוס, מדריכה:

נולדתי בברזיל, עליתי לארץ בגיל 26 ואני חיה אמנות יום אחרי יום. יש לי תואר ראשון באמנות חזותית מאוניברסיטה הפדראלית בברזיל ותואר שני באמנות בין תחומית מאוניברסיטת תל אביב. מלבד זאת, אני ציירת , אוצרת ועובדת במוזיאון הילדים בחולון, שם אני אחראית על פיתוח תכנים. במוזיאון אילנה גור אני מדריכה קבוצות מגוונות בשפות שונות. במהלך הביקור הראשון שלי במוזיאון, מאד התרגשתי מהמקום. ידעתי שיש לי מה לתרום. ולכן, שלחתי קורות חיים. באותו היום התקשרו אלי להגיע לראיון, וזה היה לפני מספר שנים... אני אוהבת להיפגש עם היצירתיות של אילנה ושל הקהל שמגיע. לקבל השראה מהמבנה ומכל מה שיש למקום ילהמיע. ובמיוחד מהאנשים שעובדים איתי!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שני קמחין, מדריכה:

שמי שני קמחין אני סטודנטית לארכיטקטורה באוניברסיטת אריאל, המוזיאון בשבילי הוא לא רק מקום עבודה אני שמחה כל יום להתארח בביתה של אילנה, מבנה עתיק שעבר שימור שחזור ורקונסטרוקציה, המציג ארכיטקטורה מרתקת של המאה ה-18 הנוף המדהים הנשקף מגן הפסלים מעורר השראה כל פעם מחדש.אני נהנית להדריך את האנשים הסקרנים שבאים לבקר אותנו במוזיאון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רעות נתיבי מדריכת אמנות:

אוהבת אמנות ועובדת על תזה בתחום חקר האמנות, נהנית מהדרכה כי היא משלבת שני תחומי עניין - לדבר על אמנות ולפגוש אנשים. המוזיאון בשבילי זה להגיע ליפו העתיקה ולספוג אווירה מיוחדת שאין בשום מקום אחר בעיר, ולהיות בבניין ייחודי בעל היסטוריה מרתקת ויופי מרשים. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"מעיין ירקונסקי, מנהלת חנות המוזיאון: 

רק על עצמי לספר ידעתי ..." המשך השיר תקף עבורי אף יותר, מאחר שאני מנהלת את חנות המוזיאון ויושבת במרתפי המבנה ("צר עולמי כעולם נמלה "). ולמרות זאת, על אף שזה החלל הפחות מדובר בבית אני מוצאת בו אושר רב ואין ספור שיחות מרתקות עם אנשים. המזל שלי הוא שהם לרוב נכנסים דרכי ויוצאים דרכי כך שיוצא לי לחוות ולהתרגש אתם מהחוויה של המוזיאון בכל פעם מחדש. אני אוהבת אמנות, ונהנית למכור אמנות מאחר שבעיני כולנו צריכים להתעורר וללכת לישון בתוך יופי ולפעול מתוך מחשבה – אין כמו עבודת אמנות כדי שתעורר בנו תחושות, רגשות ויצרים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אודליה שמולביץ צורפת תכשיטים בחנות המוזיאון: 

למדתי עיצוב תכשיטים בשנקר ואני עובדת כמעצבת עצמאית בתחום התכשיטים (ובעיקר על הליין העצמאי הראשון שלי), וכמורה פרטית לעבודה במדפסות תלת מימד.  במוזיאון אני עובדת כצורפת של אילנה. עבודה זו מאפשרת לי להתנסות במגוון טכניקות, בניהול סטודיו, ובעיצוב תכשיטים בעלי סגנון ייחודי ומוגדר.  אילנה ומפעל חייה מהווים עבורי מקור השראה גדול להתמדה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ענבר כרמי מוכרת חנות המוזיאון:

סטודנטית לתואר ראשון במדעי ההתנהגות, תמיד עניין אותי עולם האמנות אבל אף פעם לא יצא לי להיחשף אליו, וכשהגעתי למוזיאון נפתח בפני עולם עשיר ומרתק. היצירות במוזיאון, האווירה הביתית (בכל המובנים)  והנוף המהמם של יפו מסביב הופכים את המקום בשבילי לחוויה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ענבל גרדוס, מוכרת בחנות המוזיאון:

אני אמנית ומעצבת תכשיטים בעצמי. אבל מעולם לא למדתי אמנות או עיצוב באופן פורמאלי, קצת כמו אילנה. למעשה סיימתי תואר במנהל עסקים. אך בלבי אמנות תפסה תמיד את החלק העיקרי והמשמעותי בחיים. יום אחד אמא שלי לקחה את כל המשפחה לראות את המוזיאון, הייתי אז בת 12. לאחר המון שנים, הגיע חבר שלי מאיטליה לביקור בארץ, ונזכרתי במוזיאון של אילנה גור. רציתי שיראה את המקום המיוחד הזה, כי החוויה בשבילי הייתה כל כך מיוחדת. מיד אחרי שהחבר עזב את הארץ החלטתי שרוצה לעבוד במוזיאון. הגעתי. התעקשתי והתקבלתי. בכל פעם מוצאת במוזיאון משהו חדש, אני לומדת המון מעבודותיה של אילנה ועל אמנים נוספים. וכן, מאד אוהבת לעבוד לצד האנשים המדהימים שעובדים איתי. כל אחד מהם הוא בן אדם מעניין, כולנו באים מאותו מקום של אהבה לאמנות ולמקום ולכן כיף לי פה.

 

 

 

 

 

 

מרינה וולישין מוכרת חנות המוזיאון:

כשנכנסתי לראשונה למוזיאון של אילנה גור, אני זוכרת שליבי החסיר פעימה מהמקוריות והייחודיות של המקום. אני מאוד אוהבת את כל הקשור לאמנות אסייתית ואפריקאית שבטית, לכן מעבר ל "מקום עבודה" במוזיאון מקבלת חוויה רוחנית ״ומזון לנשמה״.