יפו העתיקה ישראל

יפו העתיקה

יפו היא אחת מערי הנמל העתיקות בארץ ישראל ובאגן הים התיכון. היא קשורה קשר אמיץ למאורעות ההיסטוריים שאירעו בארץ ישראל בפרט והאגן המזרחי של הים התיכון בכלל, מאז תחילת ההתיישבות בה. היא נבנתה על צוק רם, הבולט מקו החוף אל תוך הים ולרגליו נמצא הנמל. על תולדותיה אנו למדים הן מהמקורות ההיסטוריים והן מהחפירות שנערכו ביפו וסביבותיה.

תקופת הברונזה, תקופת השלטון המצרי:
השרידים הקדומים ביותר שנתגלו ביפו (באזור החמאם ובתוכו) הם שרידי חלקלקה שהקיפה את הגבעה במאה ה-י"ח לפנה"ס (תקופת הברונזה התיכונה ב'). השרידים מהתקופה הזו, תקופת הכיבוש המצרי, מעידים על היותה של יפו עיר בשליטה מצרית, דוגמת ערים אחרות בכנען. בשטח החפירות המרכזי הנמצא כיום בתוך "גן שער רעמסס" נתגלו שרידים של יישוב משלהי המאה ה-י"ז והמחצית הראשונה של המאה ה-ט"ז לפנה"ס. מתקופת הברונזה המאוחרת (מחצית שנייה של המאה ה-ט"ז והמאה ה-ט"ו לפנה"ס) נתגלו שרידי בניינים בנויים מלבנים על יסודות אבן. מתקופת הברונזה המאוחרת (המאות י"ד-י"ג לפנה"ס) נתגלו שלוש שכבות של יישוב: התחתונה שרידי מבנים וממגורה בנויים אבני גוויל, מעליה נתגלו שרידי שער כניסה לארמון מפואר מתקופת הפרעה המצרי רעמסס השני (1304-1237 לפנה"ס), אומנות השער נבנו מאבן חול קשה ומסותתת שעליהן חרוטים בכתב החרטומים תאריו וקטעי שמו של רעמסס ה-ב', החומות נבנו מלבנים ומעליהם שרידי שער (נמצא ציר הברונזה של דלת העץ) ומצודה מצרית שחרבו בשריפה אדירה (סוף המאה ה-י"ג – ראשית המאה ה-י"ב לפנה"ס). מתקופה זו שרדו מספר עדויות של כתובות חיצוניות המתייחסות ליפו והן:
"פפירוס האריס" המתאר את כיבושה של יפו בערמה על ידי צבאו של הפרעה תחותימס הג' (1504-1450 לפנה"ס) על-ידי מתן מתנה בצורת כדים גדולים ובתוכם חיילים מצריים למושל יפו, אשר אפשרו את כיבוש העיר מבפנים.
העיר מופיעה ברשימת הערים שנכבשו על ידי תחתומיס הג' במקדש כרנק במצרים.
שרידי מכתבים מנהליים חרוטים בכתב היתדות על לוחות טין אשר נמצאו בארכיון הפרעוני בתל אל-עמרנה במצרים ובהם מוזכרת אסמי פרעה אשר ביפו. גם בתל אפק (ליד ראש-העין) נמצא מכתב דומה ובו מוזכרת יפו.
"פפירוס אנסטאזי" מתאר מסע של איש חצר בכנען ובה תיאור של יפו, גניה ותושביה בסוף המאה ה-י"ג לפנה"ס.

תקופת הברזל, התקופה הפלשתית והישראלית:
מתקופת הברזל נתגלו בעיקר שרידים דלים הכוללים קרמיקה פלישתית ושרידי מקום מקודש "מקדש האריה" – אולם שמידותיו 5.8X4.4 מ' ובו שני בסיסים לעמודי עץ שתמכו את התקרה. על הרצפה נתגלתה גולגולת אריה וליד שיניה מחצית של חרפושית.
לתקופה זו שייך כנראה הסיפור במיתולוגיה היוונית על פרסאוס המציל את אנדרומדה היפה בתם של כפיאוס מלך יפו ואשתו המלכה כסאופיאה שנקשרה אל סלע בים מול יפו, ונושא אותה לאשה. בתנ"ך מופיעה יפו לראשונה בתיאור גבולות שבט דן: "ומי הירקון והירקון עם הגבול מול יפו" (יהושוע י"ט, מ"ו). יפו חוזרת ומוזכרת בתקופת שלמה, אשר בונה את בית המקדש הראשון בירושלים – "ואנחנו נכרות עצים מן – הלבנון ככל צרכך ונביאם לך רפסודות על-ים יפו ואתה תעלה אתם ירושלם" (דברי הימים ב', ט"ו).
יונה הנביא בורח לתרשיש דרך נמל יפו – "ויקם יונה לברח תרשישה מלפני ה' וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש.. " (יונה א', ג').
יפו מופיעה ברשימת הערים שנכבשו על ידי סנחריב מלך אשור בשנת 701 לפנה"ס – "..בדרכי שמתי מצור על בית-דגון, יפו, בני ברק, אזור, ערי צדקה (מלך אשקלון) אשר לא מיהר להיכנע לפני – כבשתי אותן ונשאתי את שללן…"
בתקופת שיבת ציון ובניית בית המקדש השני בירושלים, מובאים ארזי הלבנון דרך יפו – "…ולצרים להביא עצי ארזים מן-הלבנון אל ים יפוא כרשיון כורש נלך-פרס עליהם" (עזרא ג', ז').
בשלהי המאה ה-ה' לפנה"ס עוברת יפו לשליטתם של הצידונים כפי שמתואר בכתובת המופיעה על גבי ארון הקבורה של אשמונעזר מלך צידון "…נתן לנו אדון המלכים (מלך פרס) את דור ואת יפו, ארצות הדגן האדירות אשר בשדות שרון…"
בחפירות יפו מתקופה זו התגלו באזור החמאם של יפו שרידי חלקלקה אשר הקיפה את יפו מהמאה ה-ח' לפנה"ס וכן שרידי מבנים וממצאים בני התקופה הפרסית – המאות ו'-ד' לפנה"ס.

התקופה ההלניסטית והחשמונאית:
יפו נכבשה על ידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס. היא עברה תחת שלטונם של אחדים מיורשיו עד שבשנת 301 לפנה"ס נכבשה ע"י תלמי א', שליט מצרים.
בחפירות יפו נתגלתה (בכיכר קדומים) כתובת הקדשה לתלמי ה-ד' (פילופטר)מסוף המאה ה-ג' לפנה"ס. בראשית המאה ה-ב' לפנה"ס נכבשת העיר על ידי אנטיוכוס ה-ג', שליט סוריה והאזור. החשמונאים נלחמים לכיבוש יפו, והופכים אותה לעיר הנמל של ירושלים ויהודה. במהלך המלחמות עם התושבים המקומיים נאלצים התושבים היהודיים לברוח בסירות לים, ושם סירותיהם מתנפצים על סלעי הנמל. כנקמה, יהודה המכבי שורף את העיר ונמלה. העיר נכבשת על ידי יהונתן החשמונאי ושמעון מספחה ליהודה לאחר גירוש הנוכרים היושבים בה.

התקופה הרומית:
לאחר כיבוש יהודה על-ידי הרומאים, פומפיוס מספחה לאזור "פניקיה", ורק בשנת 47 לפנה"ס יוליוס קיסר מחזירה ליהודה. במחצית השנייה של המאה ה-א' לפנה"ס יפו עוברת מיד ליד: הורדוס כובש אותה מידי אנטיגונוס ה-ב', אך היא נמסרת על ידי אנטוניוס לידי קליאופטרה מלכת מצרים ובשנת 30 לפנה"ס מחזירה הקיסר אוגוסטוס לידי הורדוס. בימי המרד הגדול היא נהרסת על ידי קסטיוס גאלוס והצי היהודי טובע בסערה בים וניצוליו נטבחים בחוף בידי הרומאים. עדות לטבח שנערך ביהודי העיר אנו מוצאים בחפירות הבית היהודי בכיכר קדומים (כיום מרכז המבקרים). אספסיאנוס בונה בה מצודה ומציב בה חיל משמר. הוא הופך את העיר לעיר אוטונומית ושמה FLAVIA IOPPE .
במאה הראשונה לספירה שמור ליפו מקום חשוב בהתפתחות הנצרות. לעיר מגיע פטרוס הקדוש - אחד משליחיו של ישו ומצליח להחיות אחת מתושבות העיר, טביתא. הוא מתגורר בביתו של שמעון הבורסקאי, ועל גג ביתו הוא חולם את אחד החזיונות שלו, שהוא מפרש כאישור לקבלת שאינם יהודים לנצרות. כך נפתחת הדרך להפצת הנצרות.
היישוב היהודי ביפו מתאושש במהרה ועדות לכך היא כתובת יהודה בן טוזמנוס האגורנומוס (הממונה על השווקים והמשקלות) מתחילת המאה ה-ב' לסה"נ, שנמצאה בחפירות כיכר קדומים ומצבות קבורה מאוחרות יותר שנתגלו בבית הקברות היהודי באבו-כביר. במצבות היו מגוון של שמות מקצועות ונושאי משרות ציבוריות ביפו מקרב יהודייה ומצוינים בהם מקומות מוצאם.
במרכז המבקרים "תמונות יפואיות" אשר בכיכר קדומים נמצאו שרידים מתקופה זו:
שרידי בית יהודי מהמאות א' לפנה"ס – א' לסה"נ. בית זה נהרס בשריפה בזמן המרד הגדול אך שוקם והמשיך לשמש משפחה יהודית בראשית המאה ה-ב' לסה"נ.
בתקופת המשנה נזכרים מספר חכמים שמוצאם מיפו וביניהם ר' אחא, ר' תנחום דמן יפו, ור' יודן בן טרפון.
התקופה הביזנטית:
הנוסעים המגיעים ליפו בתקופה הביזנטית (מאות ד'-ז' לסה"נ) מתארים עיר נמל פורחת המשמשת כנמל מוצא לנמלי הים התיכון ומרכז מסחרי חשוב. במאות ה'-ו' לסה"נ יפו משמשת כמקום מושב של בישוף נוצרי. התקופה הערבית:
עם כיבוש יפו על ידי הערבים בשנת 636 חלה התדרדרות במעמד העיר ובמספר תושביה לעומת העלייה בחשיבותה של רמלה שנבנתה על-ידי המוסלמים. יפו מתוארת על-ידי הגיאוגרף הערבי מוקאדסי במאה ה-י' לסה"נ ככפר גדול וכנמלה של רמלה.

התקופה הצלבנית:
כאשר מסעי הצלב בסוף המאה ה-י"א מתקרבים ליפו היא נהרסת על-ידי השלטונות הפאטימים. הצלבנים כובשים את יפו ומבצרים אותה מחדש. היא נהפכת לחלק מרוזנות אשקלון-יפו ומשמשת כנמלה של ירושלים.
בשנת 1187 היא נופלת בידי צאלח א-דין אך ריצ'רד לב ארי מחזירה לשטח הממלכה הצלבנית בשנת 1191.
במאה ה-13, ג'ון מאיבלין, שליט בירות הצלבני, השלים את ביצור העיר התחתונה והמצודה בעזרת המלך לואי האחד עשר, מלך צרפת ואביריו.

התקופה הממלוכית:
יפו חוזרת לשליטה מוסלמית בשנת 1268 כאשר היא נכבשת על-ידי ביברס, אך ממשיכה לשמש כנמלה של רמלה.
בתחילת המאה ה-14 (1321) מתאר הגיאוגרף הערבי אבו אלפידה את העיר: "עיר קטנה ונעימה, מבוצרת היטב, בשווקים מבקרים סוחרים רבים, ובנמלה עוגנות אניות הבאות אל ארץ-ישראל, וממנה יוצאים נוסעיהן אל כל הארצות", אולם בשנת 1330 היא נהרסת כליל על ידי השלטונות מחשש למסע צלב נוסף, ועל העיר והנמל מופקד משמר המשתכן במגדלים של המצודה ההרוסה. כאשר הגיעו לנמל אניות עם סחורות וצליינים הם הוכרחו לחכות עד שיגיעו הפקידים מרמלה או עזה. אז הם הורשו לפרוק את הסחורות ולהמשיך בדרכם לירושלים - לאחר תשלום מס.

התקופה העות'מאנית:
הכיבוש העות'מאני לא הביא לשינוי במצבה של העיר. רק בשנת 1654 נבנה בה "ההוסטל הלטיני" על-ידי מסדר הפרנציסקנים שהיו אחראים על ענייני הנוצרים בארץ הקודש (מספר שנים קודם לכן ב – 1642, נעשה ניסיון לבנות הוסטל דומה בפתח "המערות" ששימשו לאכסון הצליינים עד הגעת הפקידים מרמלה או עזה, אך בניין זה נהרס במהרה בצו המושל). במהרה הוקמו לידו המנזר הארמני והמנזר היווני-אורתודוקסי שגם הם שימשו כהוסטלים. הקמת מבנים אלו שימשה כמנוף להקמתו מחדש של יישוב קבע ביפו.
תחילת יישוב הקבע ביפו ויחסי הידידות בין הממלכה העות'מאנית וצרפת השפיעו על הגידול בתנועת הסחורות בנמל. כך אנו מוצאים ביפו במאה ה-י"ח יישוב מגוון של מוסלמים, נוצרים, אירופאיים ויהודים מועטים. ב-1746 נוסף ביפו חא'ן יהודי ובאמצע המאה יפו הייתה כבר עיר מוקפת חומה. בשנות השבעים של המאה סבלה ממלחמות בין השליטים המקומיים ובשנת 1776 היא נכבשת על-ידי אבו ד'האר שעורך טבח בתושביה.
הגנרל נפוליאון בונאפרטה אשר הגיע ליפו ב-3 מרץ 1799 מצא עיר מבוצרת ובה חיל מצב גדול. נפוליאון הצליח לכבוש את העיר ב-7 במרץ 1799, מכאן הוא המשיך צפונה לעכו. הוא השאיר ביפו את חייליו חולי הדבר בבית חולים שהוקם במנזר הארמני. הוא חזר ליפו בסוף מאי 1799 כאשר נסוג מעכו ויפו חזרה לידי הממלכה העות'מאנית.
לאחר כיבושה עוברת יפו תהליך של בניה וביצור מחדש על ידי השליט המקומי מוחמד אבו נבוט ובעזרתו של הצבא הבריטי בראשות גנרל סידני סמית. בשנת 1820 נוסד ביפו חא'ן יהודי על ידי ר' ישעיהו אג'ימן מקושטא המסמן את ראשית חידוש הקהילה היהודית ביפו.
בשנת 1831 נכבשת יפו, כמו יתר חלקי ארץ ישראל, על-ידי צבאו של מוחמד עלי. בעשר שנות שלטונו ביפו הוקמו מסביב לעיר שכונות של יוצאי מצריים. בשנת 1840 יפו חוזרת לשלטון העותמני והעיר והנמל ממשיכים להתפתח ולגדול. מחוץ ליפו הוקמו שכונות של נוצרים, ראשית של האמריקאים אנשי "כנסיית המשיח" (68-1866), שנמכרת עם עזיבתם לגרמנים הטמפלרים אשר ממשיכים להשתמש בבתי המושבה האמריקאית ובבתים שהם עצמם בונים.
בשנות השבעים של המאה ה-י"ט נהרסת חומת העיר ויפו ממשיכה להתפתח לכל הכיוונים. הנמל הופך למרכז שיווק של תפוזים הנקראים על-שם העיר "תפוזי יפו", מוקמות שכונות יהודיות חדשות כמו נווה צדק (1887), נווה שלום (1890), נסללת מסילת הברזל לירושלים שנחנכה ב-1892.
בשנת 1900 מונחת אבן הפינה למגדל השעון לציון 25 שנה לעלייתו לשלטון של השולטן עבדול חמיד השני. ב-1909 נוסדת מצפון לעיר שכונת אחוזת בית שהופכת ברבות הימים לעיר תל-אביב.

המנדט הבריטי ומדינת ישראל:
יפו נכבשת על ידי הבריטים ב-16.11.1917, הבריטים בונים בנמל בית מכס חדש ובראשית שנות השלושים של המאה מרחיבים את הנמל דרומה ובונים שובר גלים חדש.
ב-18.6.1936 הבריטים, במאמץ להשתלט על תושבי יפו שפותחים במהומות נגדם, הורסים חלק מהעיר העתיקה ("מבצע עוגן").
עם הקמת מדינת ישראל, יפו נכנעת לכוחות ההגנה והאצ"ל במאי 1948 וננטשת ממרבית תושביה הערבים.
בשנת 1950 אוחדה יפו עם העיר תל-אביב לעיר אחת: תל אביב-יפו. בשנת 1960 הוקמה ה"חברה לפיתוח יפו העתיקה" על-ידי ממשלת ישראל ועיריית תל אביב-יפו במטרה לבנות ולשקם את אזור תל-יפו (שכונה גם "השטח הגדול"), מתחם שהיווה חממה לפשע.
החברה שמה לה למטרה לפתח את יפו העתיקה כמרכז אמנות, תיירות ובידור ולהפוך אותה לאחד מאתרי התיירות המרכזיים בארץ.
ב-1961 נפתח לקהל מוזיאון יפו (כיום המוזיאון לעתיקות תל אביב-יפו) בבניין הסראייה הישנה (הידוע גם כבית החרושת לסבון של משפחת דמיאני).
ב-1993 נפתח לראשונה לקהל מרכז המבקרים בכיכר קדומים, ובו שרידי המבנים העתיקים. בשנת 2011 נפתח מחדש מרכז המבקרים "תמונות יפואיות" במקום, ובו תצוגה ארכיאולוגית שמייצגת את מרבית התקופות ההיסטוריות של יפו, סרט אנימציה של סיפור אנדרומדה ומיצג ענק המציג את סיפוריה של העיר.

(הטקסט באדיבות החברה לפיתוח יפו העתיקה)