חזרה

יצחק דנציגר

(1916-1977), ישראל

פסל ואדריכל נוף ישראלי, יליד גרמניה, 1916-1977.

היה ממייסדי הסגנון הכנעני בפיסול הישראלי וחבר בקבוצת אופקים חדשים. על יצירתו זכה בפרס ישראל לפיסול, והייתה לה השפעה רבה על הפיסול ועל האמנות הישראלית החל משנות הארבעים של המאה העשרים, שהתבטאה בנטייה לפיסול בהשפעת האמנות הארכאית, בשילוב המודרניזם בפיסול וביחס אל עיצוב דימוי נוף של ארץ ישראל בפיסול הישראלי. פסלו "נמרוד" הוא אחת היצירות הידועות ביותר של האמנות הישראלית.
דנציגר נולד בשם מקס וילהלם יצחק דנציגר בברלין למשפחה בורגנית וציונית. אביו, פליקס דנציגר, שירת כרופא מנתח בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ואמו, מלכה רוזנבליט, למדה בסמינר לגננות. דנציגר הגדיר אותה כ"בוהמיינית היחידה במשפחה". אמו של דנציגר, שבבגרותו נודע ביפי תארו, נהגה לכנותו 'פטר', משום שכתינוק נחשב למכוער. "המיילדת אמרה", סיפרה אחותו הבכורה של יצחק, "גברת דנציגר, זה רק יכול להשתפר, ואמא שלי הסתכלה עליו ואמרה: 'איינא שווארצע- פטר'. שווארצע- פטר הייתה דמות כזאת במשחק קלפים ברביעיות, משהו כמו 'חושם', שמי שמקבל את הקלף שלו מפסיד במשחק".
בשנת 1923, לאחר פתיחת שערי ארץ ישראל להגירה על ידי המנדט הבריטי, עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים, שם פתח אבי המשפחה מרפאה בשם "קליניקת דנציגר" מול שער הפרחים. מלכה עבדה כאחות הראשית לצד נזירות נוצריות שהובאו לארץ ישראל ממסדר נוצרי בעיר המבורג. לאבי המשפחה היו קשרים רבים עם פקידי המנדט ועם האליטה הערבית של ירושלים, הוא אף שימש כרופאו האישי של עבדאללה הראשון, מלך ירדן.
בשנים 1923-1925 נשלח יצחק, האמצעי בין שלושת ילדי המשפחה, ללימודים ב"בית הספר לחינוך פרוגרסיבי", בית ספר פרטי בהנהלת דבורה קאלן. את לימודיו המשיך בשנים 1926-1929 בגימנסיה העברית רחביה, לאחר שבשנת 1925 זכה בפעם הראשונה לחינוך אמנותי כשנשלח בקיץ לשיעורי אמנות פרטיים, עם אחותו ועם זהרה, בתו של בוריס ש"ץ, בביתו של ש"ץ בבנין "בצלאל" בירושלים.
עם פרוץ מאורעות תרפ"ט עקרה המשפחה אל בית מחוץ לחומות העיר העתיקה, בסמוך לבית טיכו, ואילו יצחק, ביחד עם אחיו ואחותו, נשלח לבית דודתם בברלין. בשנת 1930 התאחדה המשפחה מחדש ועברה לתל אביב, שם פתח ד"ר דנציגר את "בית חולים דנציגר" ברחוב גרוזנברג. המשפחה עצמה התגוררה בבית מול בית החולים. יצחק נשלח ללמוד ב"גימנסיה העברית הרצלייה", שם למד גם ציור אצל ישראל פלדי, והצטרף לתנועת הנוער "בית"ר". בשנת 1932 נשלח ללימודים בפנימייה של בית הספר הריאלי בחיפה, שם למד עד שנת 1933.
בשנת 1934 נשלח דנציגר ללימודים באנגליה בקולג' בסארי ובבית הספר סלייד לאמנות בלונדון, שם למד עד שנת 1937. בעת לימודיו ביקר ב"מוזיאון הבריטי" והתרשם מן הפיסול האשורי והמצרי, ומן הפיסול הפרימיטיבי האפריקאי. בהשפעתם יצר רישומים של פסלי דמויות "אשוריות" ו"הודיות" ואת אחד מפסליו הראשונים "ראש" ב- 1935. הפסל היה ראש אבן של דמות נשית המחייכת "חיוך ארכאי", ולה עיניים שקועות, קו שיער המסומן בחריץ ופנים מחודדות. פסל זה משקף את מכלול ההשפעות שספג.
לאמנות הפרימיטיבית, שהוצגה בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים באירופה, הייתה השפעה רבה על התפתחות האמנות המודרנית והאוונגרדית, והיא השפיעה גם על יצירתו של דנציגר. האמנות, ובייחוד הפיסול הבריטי, כדוגמת עבודתו של יעקב אפשטיין, אותה הכיר דנציגר בעת לימודיו, שילבה את צורות הפיסול הפרימיטיביות בתוך מסגרת של יצירה אוונגרדית. הדים להשפעה זו ניתן למצוא על גבי דפי ספר שנושאו פיסול אפריקאי, ובו כתב דנציגר הקדשה לאהובתו: "יש הרבה מה ללמוד מאמנים אלה למרות העובדה שהם מעוררים בך חלום בלהות".
בשנת 1937 פגש דנציגר את מריון אדי, שעתידה להפוך לאשתו הראשונה. משפחות התנגדה אמנם לקשריו עם מריון, בת נוצרייה לאם מוסלמית, אולם הסיבה שבגללה חזר דנציגר לבדו לארץ ישראל בשנת 1938 הייתה שמריון לא הצליחה לקבל אישור הגירה לארץ.
בתל אביב הקים דנציגר סטודיו לפיסול בחצר בית החולים של אביו, ובו ביקרו ולמדו צעירים כבנימין תמוז, קוסו אלול, יחיאל שמי, מרדכי גומפל. מלבד תלמידיו של דנציגר, הפך הסטודיו לאתר מפגש פופולארי גם בקרב אמנים מתחומים אחרים, בהם אהרון אמיר, יוסף ועדיה, האדריכלים מיכאל קון ואביה השמשוני והרקדנית רחל נדב. בסטודיו שלו יצר דנציגר את יצירותיו המשמעותיות הראשונות- הפסלים "נמרוד" ב- 1939 ו"שבזיה" ב- 1939. מיד עם הצגתו הפך הפסל "נמרוד" לסלע מחלוקת מרכזי בתרבות הארץ ישראלית. בפסל הציג דנציגר את דמותו של נמרוד, הצייר המקראי, כנער צנום, עירום ולא נימול, לגופו צמודה חרב ועל כתפו יושב בז. צורתו של הפסל הזכירה את הפיסול הפרימיטיבי מן התרבויות האשורית, המצרית והיוונית, ברוח הפיסול האירופאי בן התקופה. בצורתו הציג הפסל שילוב ייחודי בין יופי הומואירוטי לבין פגאניות ואלילות.
הצגתו של הפסל עוררה את הויכוח היצרי סביב תנועת "הכנענים" וקישרה את דנציגר אליה. התנועה ניסתה ליצור קו ישיר בין העמים שחיו בארץ ישראל באלף השני לפני הספירה ובין העם העברי בארץ ישראל במאה העשרים, תוך ניסיון ליצור תרבות חדשה- ישנה ולהתנתק מהמסורת היהודית הגלותית.
בתל אביב, למרות נישואיו למריון, נפגש דנציגר עם צעירות רבות שנמשכו אל יופיו. תמוז סיפר כי "יפיפיות תל אביב של הימים ההם היו באות אל החצר מפני ששמו של הגבר המקסים הגיע אל אוזניהן, והיפיפיות הללו חדרו גם אל הסטודיו שלנו, והפעם כמודלים, ובלבד שתהיינה בחברתו... לנו היו מודלים בחינם וככל שרצינו ויותר מזה". מאחת מאותן נשים נולדה בשנת 1940 תמר, בתו של דנציגר שגדלה במשפחה מאמצת.
במקביל למשבר יחסיו עם אשתו, הצטרף דנציגר לפלמ"ח, לפלוגה ו', ובילה זמן רב בנסיעות ברחבי הארץ. הוא אף התגורר זמן מה בקיבוץ גינוסר. גם בעת שהותו באזור הכנרת המשיך דנציגר ליצור מעט, בשאיפה להגיע אל מרכזו של הממסד האמנותי.
בשנים 1945-1948 התגורר דנציגר לסירוגין בלונדון, בתל אביב ובפריז. בשנת 1948 עבר ללונדון והחל להתבסס מבחינה אישית ואמנותית, ובשנת 1949 נולד בנו ג'רמי. הוא למד תכנון גנים ונוף בבית הספר של אגודת האדריכלים בלונדון והשתתף בכמה תחרויות תכנון, באנגליה ובישראל, אך הצעותיו לא נבחרו למימוש. בשנת 1954 נשא לאישה את סוניה, רעייתו השנייה, אותה פגש כמה שנים קודם לכן.
עם שובו לישראל ב- 1955 הצטרף דנציגר לפקולטה לארכיטקטורה בטכניון כמרצה לעיצוב תלת מימדי, וכעבור כשנה קיבל דרגת מרצה בכיר. מבחינה אמנותית הצטרף דנציגר אל קבוצת "אופקים חדשים". הקבוצה, בהנהגתו של יוסף זריצקי, שאפה ליצור אמנות מודרנית ומופשטת, שנתפשה בעיניהם כ"מערבית" וכסימן לקדמה. על אף שהעניין המרכזי של הקבוצה היה בציור, היו חברים בקבוצה כמה פסלים כמו דב פייגין, משה שטרנשוס ואף תלמידיו של דנציגר- קוסו אלול ויחיאל שמי. במסגרת הקבוצה התנסה דנציגר בשיטות פיסול של ריתוך לוחות ברזל ובריקוע. פסליו מאותה תקופה מתאפיינים, על פי מרדכי עומר, ב"התבססות על קווים נקיים, ממוקדים על ציר מרכזי, אופקי או אנכי, המתייחס לחלל כאל שטח דו מימדי". עבודותיו של דנציגר מתקופה זו הוצגו בתערוכות שונות שארגנה הקבוצה וגם כהצעות לעבודות ציבוריות שונות.
מודל הפיסול הקונסטרוקטיביסטי שהציעה "אופקים חדשים" לא נתפש על ידי דנציגר כבעל מאפיינים אירופיים ומערביים בלבד, מודל שעליו הצהירה התנועה. "שפת האמנות המופשטת", כתב, "היא אוניברסאלית, אך אין להתעלם עם זאת מן ההשפעה המכריעה שיש לתנאים הטבעיים המיוחדים של כל ארץ על אמניה. אצלנו מתבטאת השפעה זו בשפע האור, ובעודף של אור. אותו אור שהשפיע בשעתו על הפיסול החתי והאשורי. האור שלנו דורש פסלים פשוטים וברורים וגדולים אבל לא אילוסטרטיביים. התגלמות של אלוהים- עלי אדמות". תוכן העבודות הפגין גם הוא שילוב בין הפשטה צורנית לבינלאומיות, שהתבטאה בבחירת נושאים תנ"כיים כשמות ליצירותיו, כגון "קרני חיטין" (1956), "הסנה הבוער" (1957), "עין גדי" (שנות החמישים) ועוד. במידה רבה אפיין שילוב זה את עבודותיהם של אמנים רבים חברי התנועה.
בסוף שנות החמישים ובשנות השישים פיתח דנציגר ביצירתו את המושג "המקום". בעיצובו של מושג זה הוא משתמש במוטיב הכבש. האיקונוגרפיה של מוטיב זה מתייחסת הן למוטיב עקדת יצחק והן לתרבות הנוודית שבטית. בפסלים אלה מופיע מוטיב מובהק לעיצוב "המקום" כקשר בין האדם לאדמתו.

יצירות באתר
כבשים בנגב, 1958, יציקת ברונזה, 45*20*32, פיסול, חלל פיסול