רוח המקום

  • אוצרת התערוכה: חנה שביב

משתתפים: גסטון צבי איצקוביץ, דור גז, זוהר גוטסמן, עודד הירש, תמיר צדוק
מופע בערב הפתיחה:  נופר חסון הנדלמן ורביע סלפתי

התערוכה מציגה עבודות אמנות העוסקות בארכיאולוגיה ובהיסטוריה המקומית והישראלית. בעבודותיהם חוקרים האמנים המשתתפים את תולדות המקום מתוך התייחסות לעדויות של אנשים החיים פה, לחפירות ארכיאולוגיות אמתיות או בדויות, וטקסים העוסקים בדור המייסד של הציונות.

רוח העבודות בתערוכה, היא זו המטילה ספק בידע הרשמי ובנרטיב המקובל. כל אחד מהאמנים בדרכו, בהומור, אירוניה או באופן פיוטי, מערער על תפיסות וגישות מרכזיות בהיסטוריה והארכיאולוגיה המקומית.

הטקסט ההיסטורי המלווה את עבודתו של תמיר צדוק ומוצג לידה,  מספר כי "פסיפס אבן יונס התגלה בשלהי המאה ה 19 בישוב היהודי הקדום אבן יונה שבצפון הנגב. הפסיפס הועתק ממקומו בתחילת המאה ה 20 ע"י משלחת ארכיאולוגים גרמניים והוצג עד עתה באירופה. לממצא זה נודעה השפעה מכרעת על אמנות המאה ה-20 ולימים שימש כהשראה לפיקאסו בציורו "העלמות מאבניון"". למעשה מדובר בטקסט בדוי, וכל שלל התאריכים, המפות ושמות הישובים המופיעים בו הומצא ע"י האמן ואין להם שום אחיזה במציאות.

העבודה מצביעה על כל אותן מערכות כוח קולוניאליסטיות שחפרו במזרח התיכון החל מהמאה ה 19. שלל החפירות נלקח לאירופה ומוצג שם במוזיאונים או בכיכרות העיר. בעבודה זו מצביע תמיר באופן הומוריסטי על מקורות ההשפעה של "העלמות מאבניון" ונותן תוקף בדוי להשפעת התרבות הישראלית-רומית העתיקה על האמנות המערבית המודרנית.

עבודתו של תמיר צדוק מתאפיינת בביקורתיות ובתיאטרליות. הוא חותר תחת מוסכמות ייצוגיות וסטראוטיפים מקובלים כשהוא משתמש באירוניה ובהומור. מתחזה לארכיאולוג ולחוקר עתיקות תוך שהוא מערער על הסכמות חברתיות.

גסטון צבי איצקוביץ מצלם נופים של חפירות ארכיאולוגיות במקומות ישוב הטעונים היסטורית, גיאוגרפית או פוליטית. בתערוכה מציג גסטון צילומים מתוך שתי סדרות. האחת "ממצאים ארכיאולוגיים", מתייחסת לפסל חוצות של האמן יצחק דנציגר, פסל ואדריכל נוף ישראלי. איצקוביץ צילם את קיר האבן שבנה דנציגר ב 1958 בכניסה לאוניברסיטה העברית בירושלים. על הקיר פיסל דנציגר אבנים ופריטים סימבוליים שנמצאו בחפירות במקומות שונים בארץ. איצקוביץ מבודד את הפריטים ששילב דנציגר בקיר, מקטין אותם ושותל אותם על רקע שחור. בכך יוצר איצקוביץ מהלך הפוך ומנתק את הפריטים מהקשרם בפעם השנייה.

בסדרה השנייה מציג איצקוביץ צילומים של חפירות ארכיאולוגיות בשלושה מקומות בארץ. לוזית, חפירה ליד קריית גת וחניון גבעתי. איצקוביץ נמנע מלצלם פריטים קנוניים ובעלי משמעות. מבטו נופל על הצדדי, הנשכח ולכאורה חסר הפשר. המצלמה פונה מטה, אל הקרקע טעונת ההיסטוריה אך איצקוביץ אינו מאדיר את החפירה וממצאיה, אלא מדגיש את היופי האבסטרקטי שבמראה.

 

בעבודתו "קונגלומרנט הומונידי" חוצב זוהר גוטסמן באבן מקומית מאובן פיקטיבי של שלד אדם הקבור בתנוחת עובר ואוחז בידו שלוש גולגולות מתקופות פרה היסטוריות שונות הקשורות לשלבים  מוקדמים בהתפתחות האדם.  למעשה קודמות הגולגולות במאות אלפי ועד מיליוני שנים לגילו של השלד, שהוא ההומו סאפיאנס, בן תקופתנו. הפסל מגולף כולו מאבן גיר אחת. הגולגולות שויפו וטופלו בתה, קפה וחומרים אחרים עד להכהיתם. הרקע טופל באופן גס ונראה כמצע של סלע שנחצב בחפירה. אבן  הגיר המקומית נבחרה כי היא מכילה בתוכה מאובנים שונים. תהליך הגילוף עצמו נעשה כפעולת חיקוי לדרכם של הפליאנטולוגים החופרים בסלע כדי לחשוף ולחלץ את המאובנים. זהו למעשה קונגלומרט בלתי אפשרי של 3.2 מליון שנה.

בעבודתו משלב גוטסמן את פעולתו של הארכיאולוג ושל הפסל. אך האמת הארכיאולוגית שלו מופרכת. גוטסמן מתבונן מהצד בממצאים הארכיאולוגים הקנוניים ומעמיד בשאלה את המיתוסים המקובלים. הוא עושה זאת  בעזרת הומור ואירוניה. מערער על אמיתות הממצאים ולועג להם ע"י עירוב הזמנים הארכיאולוגי. גוטסמן מאחד מיתוס, טבע והיסטוריה ומעמיד שאלות משלו מול האמת הלוגית ההיסטורית המקובלת.

הווידאו של דור גז מוצג במוזיאון בתוך מה ששימש במאה ה 19 כתנור לשרפת סבון. פרט בעל משמעות בנושא המחקר שלו ביחס לעבודה אותה הוא מציג במסגרת התערוכה. עבודתו של גז עוסקת בהיסטוריה של יפו המשולבת בהיסטוריה הפרטית של משפחת סבתו היפואית במוצאה. שם העבודה הוא "סאביר". המקור הוא בפועל הלטיני "לדעת". זוהי  עגה המורכבת משילובן של השפות המקובלות באזור הים התיכון.

על רקע צילום של שפת הים של יפו בשקיעה, נשמע קולה של סאמירה, סבתו של האמן שמשפחתה התגוררה על שפת הים של יפו לפני 1948. סאמירה מתארת את ילדותה ביפו. לפני 1947, את הפחד והמאבקים המזויינים, את הבריחה ההמונית של ערביי יפו ואת החיים כפליטים בלוד. שפתה של סאמירה נעה בין ערבית כשהיא מתארת את ילדותה, ועברית מהולה בערבית לתיאור השנים שלאחריי המלחמה. בצילום סטטי של שוט אחד בן תשע עשרה דקות, אנו רואים את השמש  שנדמית למגן דוד, שוקעת ונעלמת בקו האופק לקול זיכרונותיה של סאמירה  ורעש גלי הים. מול השלווה הצילומית וקולה החם של סאמירה מהדהדת הטרגדיה המשפחתית והלאומית של הפלסטינים שהתגוררו בעיר.

עודד הירש מציג את  עבודתו "המעגל", עבודת וידאו רפטטיבית בת ארבע דקות. העבודה מצולמת ממנוף בגובה של שבעים מטר. שלושה דחפורים צהובים עומדים בצפיפות בלב שדה של אדמה חומה ופוריה למראה. הם חופרים סביבם תעלה מעגלית. תנועותיהם מתואמות ודומות לכוריאוגרפיה. העבודה צולמה ליד סחנין תוך שיתוף פעולה של מפעילי באגרים ומנופאים יהודים וערבים כאשר עודד מנצח על התיאום בין כל הגורמים ברשת קשר פנימית.

עבודות הווידאו של עודד הן טקסים פולחניים מסוגננים בעלי פואטיקה צילומית.  בדרך כלל מופיעה בהם קבוצת אנשים הפועלים באופן טקסי להשגת מטרה בלתי אפשרית. נושאי עבודתו הם האדמה, הכוח שלה בחיי המתיישבים, התנועה הקיבוצית, קורבן הפרט מול המאמץ הקולקטיבי.

עודד מפנה אותנו בעבודה זו למיתוס האדמה וכיבוש הארץ של התנועה הציונית ולתוצאותיו בפועל. עבודותיו מצריכות תיאום בין קבוצות של אנשים הפועלים יחד למען מטרה משותפת כשבדרך כלל זוהי מטרה שאיננה נושאת תוצאות. המאמץ הקולקטיבי המובע בפעולות הסיזיפיות בעבודות אלו, משקף את המתח בין קרבן היחיד לשאיפת הקבוצה להשגת אוטופיה חברתית.

בערב הפתיחה התקיים  ברחבה שמתחת למוזיאון, מיצג חציבה בבטון שמבצעים  נופר חסון הנדלמן ורביע סלפתי.  לבושים בבגדים לבנים טקסיים, כזוג שמאנים, נופר ורביע מבצעים יחדיו דיאלוג פיזי מתוך התייחסות ומתח לדומה ולשונה ביניהם. זהו דיאלוג על קרבה וריחוק, דמיון ושוני, הקשבה הדדית היוצרת כוריאוגרפיה של בנייה והרס.

print